יש רגע קבוע שקורה כמעט לכל אדם שמנסה להתקדם במשהו: הוא מתחיל להשוות את עצמו למישהו אחר. מי טוב ממני, מי מצליח ממני, איפה אני עומד ביחס אליו. וזה מרגיש הגיוני, כי ככה למדנו למדוד הצלחה, דרך דירוג. הבעיה היא שהדירוג הזה, גם כשאתה "מנצח" בו, לא באמת עושה לך טוב.

אני זוכר שאמרתי פעם משפט שגרם למישהו להסתכל עליי מוזר: "התפקיד שלי זה להתמקד בפעולות. יש מאמנים שהצליחו להביא תוצאות שהבאתי? ברור שכן. אבל מספר אחת פה, זה אני." הוא הסתכל עליי ואמר: "איך אתה מדבר ככה על עצמך?" והאמת היא שדווקא שם הבנתי משהו עמוק יותר ממה שהתכוונתי להגיד.

למה "מספר אחת" זה לא גאווה, ולמה "מספר שתיים" כן

תחשוב על זה רגע. אם הייתי אומר "אני מספר שתיים" או אפילו "אני מספר עשר", זה היה נשמע צנוע יותר. אבל זו בדיוק הגאווה האמיתית, לא הענווה. כי ברגע שאני קובע את המקום שלי ביחס למישהו אחר, בין אם למעלה ובין אם למטה, אני כבר נכנס למשחק ההשוואה. אני כבר נופל בגאווה, כי אני משווה את עצמי למישהו. זה לא משנה אם ההשוואה מציבה אותי גבוה או נמוך, עצם זה שאני צריך את המישהו הזה כדי לדעת מי אני, זה הבעיה.

האמת שאני מנסה לחיות לפיה היא הרבה יותר פשוטה ויותר משחררת: אני לא אפס, ואני לא שתיים, ואני לא עשר. אני בודד לי. יש לי את הייחודיות שלי, את הכישורים שלי, את המשאבים שלי, את היכולות שהשם חנן אותי בהן, ויש לי גם את המגבלות שלי. ולכן, בתוך ההשוואה הזאת שכולה שלי, אני מספר אחת. לא כי ניצחתי מישהו. כי אין עם מי בכלל להשוות.

מה שכבר אמרו לפני הרבה זמן

הוא לא יגיע לדין על זה שלא הגיע להישגים של מישהו אחר. הוא יגיע לדין על זה שלא ממש את מה שהוא, זושא, קיבל בשבילו.

זה בדיוק הרעיון. אף אחד לא בא לעולם עם ההרכב המדויק של יכולות, כישורים ומגבלות שיש לך. אין עוד אחד כמוך, ולכן אין באמת עם מי להשוות. השאלה שאתה אמור לשאול את עצמך היא לא "איפה אני ביחס אליו", אלא "האם אני עושה עם מה שקיבלתי את מה שאני יכול".

זה גם מבוסס מחקרית, לא רק על חכמה תורנית. כבר בשנות ה-50 טבע הפסיכולוג ליאון פסטינגר את מושג "ההשוואה החברתית", והראה שבני אדם נוטים להעריך את עצמם דרך השוואה לזולת, לא דרך מדד עצמאי. מחקרים רבים מאז מראים שהשוואה חברתית תדירה קשורה ישירות לירידה בתחושת הערך העצמי ובשביעות הרצון מהחיים, גם כשהתוצאות בפועל שלך טובות לגמרי. המוח פשוט לא בנוי להיות מרוצה ממדידה שכל הזמן זזה, כי תמיד יהיה מישהו רחוק יותר. וברשתות החברתיות הבעיה רק מחריפה, כי אתה משווה את היום-יום המלא שלך, על כל הקשיים שבו, לרגעים הכי מוצלחים שאנשים אחרים בוחרים להראות. זו לא השוואה הוגנת מלכתחילה, גם אם היא מרגישה טבעית ומיידית לגמרי, ואפילו בלתי נמנעת.

לסיכום

בפעם הבאה שאתה תופס את עצמך משווה, לא משנה לאיזה כיוון, תעצור רגע ותשאל: מה קורה אם אני פשוט מוריד את המספר מההשוואה? לא מספר אחת, לא מספר שתיים. רק אתה, עם מה שיש לך, עושה את הפעולות שבשליטתך, בלי לבזבז אנרגיה על מדידה מול מישהו שממילא לא באמת ניתן להשוואה. זו לא ענווה מזויפת וזו לא גאווה. זו פשוט האמת.