אתה קם בבוקר, ומשהו בפנים אומר לך שיש בך הרבה יותר ממה שאתה עושה עם החיים שלך. אתה מרגיש את זה כשאתה רואה מישהו אחר מצליח במשהו שידעת שגם אתה מסוגל לעשות. אתה מרגיש את זה כשאתה חוזר הביתה בסוף היום ויודע, עמוק בפנים, שיכולת לתת יותר. ובכל זאת, למחרת בבוקר אתה קם ועושה בדייק אותו דבר. אז בוא נשאל שאלה פשוטה: מי בעצם החליט בשבילך שאתה לא מסוגל?

התשובה, ברוב המקרים, היא לא הורה, לא מורה ולא בוס. התשובה היא אמונה ישנה שהתיישבה לך בראש מזמן, כל כך מזמן שהיא הפסיקה להרגיש כמו אמונה והתחילה להרגיש כמו עובדה. וזה בדייק מה שהופך אמונה מגבילת למסוכנת כל כך. היא לא מרגישה כמו מחשבה שאפשר לבדוק, היא מרגישה כמו המציאות עצמה.

הסיפור של הדייג והמחבת הקטנה

יש סיפור ידוע על דייג שיצא לים ותפס דג ענק, אחד הכי גדולים שראה בחיים. הוא הביט בו, שקל אותו בידיים, ואז זרק אותו בחזרה למים. מישהו שראה את זה מהחוף התפלא ושאל אותו למה. הדייג ענה בפשטות: המחבת שלי בבית קטנה, ודג כזה גדול פשוט לא נכנס לה.

זה נשמע אבסורדי כשמספרים את זה על דג. אבל כמה מאיתנו עושים בדייק את אותו הדבר עם ההזדמנויות, עם היכולות, עם החלומות שלנו? מגיעה הזדמנות גדולה, ובמקום לבדוק אם היא באמת מתאימה, אנחנו בודקים אם היא נכנסת ל"מחבת" שכבר יש לנו בראש, למידה שהחלטנו עלינו כבר מזמן. ואם לא, אנחנו זורקים אותה בחזרה, בלי אפילו לשים לב שעשינו את זה.

למה זה כל כך קשה לשבור

זה לא סיסמאה יפה. זה תיאור מדויק של איך שהמוח עובד. אמונה לא רק חוזה את התוצאה, היא יוצרת אותה. מי שמאמין שהוא לא טוב בקשרים, יתנהג בצורה שתאשש בדייק את זה. מי שמאמין שהוא תמיד יישאר תקוע כלכלית, יקבל בדייק את ההחלטות שישאירו אותו שם.

הרב שלמה וולבה חוזר ומדגיש בכתביו נקודה שרוב האנשים פשוט לא שומעים: הערך שלך כאדם לא תלוי בהישגים שלך. הוא לא משהו שצריך להרוויח, הוא לא תעודה שמקבלים אחרי מספיק הצלחות. הוא קיים בך מעצם היותך נברא בצלם. וזו בדייק הנקודה שבה אמונה מגבילת עושה את הנזק הכי גדול: היא גורמת לך לחשוב שאתה צריך להוכיח את הערך שלך, במקום להבין שהוא כבר שם, ושהשאלה היחידה היא מה אתה בוחר לעשות איתו.

האמת שקצת כואבת

בוא נדבר רגע בכנות. אם היית מספר למישהו אחר את סדר היום שלך, את הרעיונות שאתה דוחה, את ההזדמנויות שאתה מוותר עליהן "כי זה לא בשבילי", מה הוא היה אומר לך? רוב הסיכויים שהוא היה אומר שאתה מוכשר בהרבה ממה שאתה מרשה לעצמך להיות. אז למה כשזה מגיע אליך, זה לא תופס?

זה לא כי אתה עצלן. זה לא כי אתה לא רציני מספיק. זה כי מישהו, איפשהו לפני שנים, קבע לך גבול, ואתה מעולם לא חזרת לבדוק אם הגבול הזה עוד נכון. ניסית פעם באמת לשאול את עצמך: מאיפה הגעתי למסקנה הזאת עליי? ומה יקרה אם היא פשוט לא נכונה?

לסיכום

אתה לא צריך מחבת גדולה יותר כדי לתפוס דגים גדולים יותר. אתה צריך להפסיק לבדוק כל הזדמנות מול אמונה ישנה שאף פעם לא בדקת אם היא באמת שלך. יש בך יותר. השאלה היא רק אם אתה מוכן סוף סוף להאמין לזה.