"כזה אני. אני לא יכול להשתנות. אין מה לעשות." המשפט הזה מלווה הרבה מאוד אנשים, במשך שנים. אני רוצה לומר לך משהו ברור: זה לא נכון. נקודה. זה לא נכון.

שנים ארוכות עישנתי. זה היה חלק ממי שאני, בעיני עצמי. לפני קצת יותר מחודש הפסקתי. לא בגלל שכנוע פסיכולוגי מתוחכם, ולא בגלל שמישהו הצליח "לשבור" אותי. פשוט הגיע רגע שבו התבהר לי, בפנים: זה לא ככה. יש לי בחירה.

אני מכיר את התחושה הזאת, כי חייתי אותה בעצמי. יש רגעים שבהם אתה בטוח לגמרי שאף אחד ואף דבר לא ישנה אותך. אצל כולם זה עובד, אצלך לא. אפילו אם יקום צדיק מהקבר שלו ויברך אותך, הברכה הזאת לא מגיעה לתקרה. לא אצלך. ואז, בלי שום התראה מוקדמת, אתה חווה משהו בחיים שמוכיח לך שזה כן אפשרי.

הרב אליהו דסלר, במכתב מאליהו, מדבר על מושג שנקרא ״נקודת הבחירה״. הוא מסביר שאצל כל אדם יש תחום שלם של דברים שהם כבר אוטומטיים אצלו, לא דורשים ממנו שום החלטה אמיתית, ותחום קטן ומדויק שבו נמצאת הבחירה החופשית שלו, ממש בקצה, במקום שבו האור והחושך נפגשים אצלו באותו רגע. הנקודה הזאת לא קבועה. היא זזה. מה שהיה בלתי אפשרי לבחור לפני שנה, יכול להפוך היום לבחירה זמינה לגמרי.

זה בדיוק מה שקרה לי עם העישון. במשך שנים זה לא היה בכלל בטווח הבחירה שלי, זה היה פשוט "מי שאני". ואז, בלי שהכריזו על זה מראש, נקודת הבחירה זזה. ופתאום זה היה אפשרי.

ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", כתב שגם כשלוקחים מאדם הכל, נשארת לו החירות האנושית האחרונה: הבחירה איך להתייחס לנסיבות שלו. הוא לא כתב את זה כתאוריה יפה מהכורסה. הוא כתב את זה אחרי שהיה במחנה ריכוז. אם הבחירה נשארת אמיתית שם, היא בטוח נשארת אמיתית גם אצלך, בבוקר של יום שלישי רגיל.

ועם כל זה, אני חייב להגיד לך את הסוד האמיתי. מעבר לכל הקול הפנימי שיכול ללכת איתך שנים ולומר "זה לא אני, זה לא בשבילי", יש עמוק יותר, בפנים בפנים, אמונה אחרת. אני כן מאמין, בתוך תוכי, בנשמה שלי, שאני בר בחירה. לא משנה כמה קשה זה נראה לי עכשיו.

ואתה, גם אתה.